רשלנות רפואית

עו"ד רשלנות רפואית על דלקת קרום המח

עו"ד רשלנות רפואית על פס"ד עא 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' דוד לוביאניקר (עליון; א' רובינשטיין, ע' פוגלמן, א' ריבלין; 12/07/11) – 38 ע'

עו"ד רשלנות רפואית יציג להלן פס"ד בו בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי ערעור על פסק דין בו נקבע כי המערערים התרשלו בטיפול רפואי במשיב בקובעו, כי הייתה התרשלות בביקור במיון והקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הוא כי הייתה דליפה שלא נבדקה כראוי ולא אותרה, ומכוחה נתפתח התהליך הדלקתי שהביא לדלקת קרום המוח.

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיבים ונקבע כי המערערים התרשלו בטיפול במשיב 1, אשר כתוצאה מכך חלה בדלקת קרום המוח ונפסקו לו דמי נזק.

.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, כב' השופטים ריבלין, רובינשטיין ופוגלמן, קיבל את הערעור בחלקו, בקובעו כדלקמן:

תיקי רשלנות רפואית מציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט, ולא בכדי מתאמצים הם פעמים רבות להביא את הצדדים לידי פשרה, לא רק כדי להימנע מן הדיכוטומיה של 100 מול אפס שהכרעה בתיקים אלה משמיעה, ובודאי לא רק מפני המאמץ לכתוב פסק דין, אלא בשל הקושי האמיתי לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים.

"המוציא מחברו עליו הראיה" הוא כלל היסוד בדיני הראיות, אך בנושאים מורכבים של רפואה המידע אינו כולו בידי המטופל אלא בידי המוסד הרפואי. מכאן פיתוחה של הדוקטרינה בדבר נזק ראייתי, מכאן המאבקים על היפוך נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע, כי בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

אין המקרה שלפנינו מצדיק העברת נטל הראיה אל כתפי המערערים, שכן במצב דברים שבו הגורמים האפשריים לנזק ידועים, אין מקום להעברת נטל ההוכחה.

ברי כי על מוסד רפואי חלה חובה לקיים רישום מפורט ומדויק של מהלך הטיפול על פי שגרת הנוהל הרפואי, והתרשלותו של מוסד רפואי בקיום חובה זו עלולה להעביר אליו את הנטל להוכיח, כי הטיפול לא היה רשלני; אולם, טענה בדבר נזק ראייתי צריכה להצביע על סבירות לכך, שכתוצאה מהיעדר הרישום נפגעה יכולתו של הניזוק להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי, וזאת לא הוכח במקרה דנן.

במצב דברים שבו קיימות חוות דעת רפואיות קוטביות יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט, ועדיף היה לעשות כן במקרה דנן. משלא נעשה הדבר נותרנו בצורך להכריע בין חוות הדעת.

ככלל, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית, אשר התבססה בממצאיה ובמסקנותיה על חוות דעת רפואית אחת וביכרה אותה על פני חוות דעת רפואית אחרת. הגורם אשר היטה את הכף בבית המשפט קמא היה העובדה שהמשיבים בחרו שלא לערוך למומחה מטעם המערערים חקירה נגדית.

כאשר צד, מרצונו ומתוך מודעות לתוצאות מעשהו, מוותר על חקירה נגדית, הדעת נותנת שיש לראותו כמי שאינו משיג על גירסת העד במקום שזו סותרת את גרסתו שלו. דברים אלה מתיישבים עם השכל הישר וניסיון החיים. הימנעותם של המשיבים מחקירת המומחה עומדת להם אפוא לרועץ, והסברם לכך אינו טוב דיו.

בבואנו לבחון האם הייתה התרשלות יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה על פי הידוע אותה עת, ולא בראיה של חכמה לאחר מעשה. לא כל פעולה רפואית שלא צלחה או שגגה מולידות רשלנות.

במקרה דנן, קובע בית המשפט, הייתה למצער התרשלות בביקור במיון ביום 22.4.00, והקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הוא כי ככל הנראה הייתה דליפה בתהליך שלאחר הניתוח הראשון, היא לא נבדקה כראוי ולא אותרה, ומכוח זה נתפתח התהליך הדלקתי שהביא לדלקת קרום המוח הראשונה; הניתוח ל"סגירת דלף" שלאחר הדלקת הראשונה מעיד על כך במידה רבה.

לגבי ראשי הנזק השונים נזכיר, כי הערעור באשר לנזק מכוון ברובו כלפי ממצאים שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. בפרט נכונים דברים אלה שעה שהערכאה הדיונית פסקה את גובה הפיצוי על דרך אומדנה – ובתחום זה, בודאי, גדרי ההתערבות יהיו מצומצמים למה שייראה כטעות בולטת.

במקרה דנן, קובע בית המשפט, יש מקום להתערב בהערכת בית המשפט והמומחה ביחס לפגיעה בתפקוד המיני ולהורידה מ-30% ל-10%, משלא הוכח כי הפגיעה נובעת מרשלנות המערערים. יתר הקביעות לעניין גובה הנזק נותרות בעינן.

עו"ד רשלנות רפואית טוען כי הלכות בנושאים אלו משתנות כל הזמן.